אני לא יודע איפה אני תופס אתכם, אבל מה שאתם הולכים לקרוא שינה את חיי, ואני מקווה שזה יעזור לכם גם לשנות את חייכם.
קרה לי משהו מוזר, אבל לא מוזר כמו: ״חשבתי על מישהו והוא התקשר אליי״, אלא מוזר שחצה את חיי לשני חלקים, מוזר שלקח ממני הכל, ואז נתן לי הכל חזרה, מוזר מהסוג הזה שטובל אותך באש גיהינום ומחזיר אותך אדם אחר. ושלא תבינו לא נכון, זו לא הפעם הראשונה שטבלתי באש הזאת… אבל זו בהחלט הפעם הראשונה שיכלתי להודות לה.
פבואר 2025, שבת בבוקר, מהבקרים הכי מתוקים שאפשר לדמיין, ציפורים מצייצות, שמש נעימה, אני מתעורר לאט, שותה קפה והולך להעיר את אשתי האהובה. זה כמובן החלק המתוק ביותר אם תהיתם, החיוך שלה בבוקר זה הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם, היא מאירה לי את הלב בכל בוקר מחדש. הערתי אותה לאט בנשיקות וחיבוקים, כבר ממש עטפתי אותה כשהתחילה להתגנב לה איזו צרבת מעיקה לחזה, זה כבר קרה בעבר, כמה פעמים, אין סיבה לדאגה. שמתי לה יד על החזה וראש על הכתף, מחכה שיירגע ונתעורר יחד ליום שבת של טיולים בשמש. עברו בדיוק 5 שניות עד שהרמתי את ראשי אליה כדי לוודא שמשתפר.
זהו, הגענו, זה הרגע שבו חיי נחצו, עד אותו הרגע אלו היו החיים הקודמים, הגלגול הקודם שלי, מוכנים לעבור יחד לצד השני של חיי?
———–
הרמתי את ראשי אליה והיא… היא כבר לא הייתה שם, ראשה היה מוטה הצידה, הלשון הייתה בחוץ, העיניים לאחור, צבע העור שלה הכחיל מעט, והידיים התעוותו. קפצתי מהמיטה… עם צמרמורת שטלטלה את עצמותיי, התבוננתי בה לשתי שניות וכבר הבנתי – היא חווה התקף לב. מדהים כמה מהר המוח שלי הסיק את זה למרות שמעולם לא חזיתי באירוע לבבי מתרחש קודם לכן.
זרם האנדרנלין שזרם לי בדם באותם הרגעים היה כל כך חזק שהוא הקפיץ אותי מהמיטה בבהלת אימה מלווה בנשימות מהירות וראיה חדה. במאיות השניה הבאות כל מה שעבר לי בראש היה: ״אשתי חווה התקף לב, ואני יכול לאבד אותה… אני לא יכול לתת לזה לקרות.״
בשלב הזה הטלפון כבר חייג 101, אני מוריד אותה מהמיטה לרצפה ואני מתחיל לבצע החייאה, עבדתי על אוטומט, לא הרגשתי את הגוף שלי, כאילו אני לא נמצא שם בכלל. ״תחזרי אליי יפה שלי, תחזרי אליי״ קראתי לה או יותר נכון זעקתי אליה, בידיעה שאולי אלו הרגעים האחרונים שלה… ״אני לא יכול לחיות בלעדיה״ חשבתי לעצמי והעיניים התמלאו בדמעות, התחננתי שהיא תחזור, אבל הלב לא עבד, היא לא חזרה.
מעולם לא הייתי כל כך לבד, אף פעם לא הרגשתי כל כך אבוד, אלו היו הרגעים הארוכים ביותר בחיי… בפעם הראשונה, למדתי מהו נצח. העולם נעלם, הכל מסביב הפך לרקע שחור ואהובתי גוססת לי בידיים. אין מילים בשום שפה שבעולם שיכולים לתאר ולהמחיש את הפחד שחוויתי. ״אל תפסיק, כבר באים להחליף אותך״ אומרת החובשת בטלפון, ״אני בחיים לא אפסיק״ עניתי לה מיד, אני במשימת חיי.
נזכרתי פתאום שדלת הבית נעולה, הפרמדיקים של מד״א לא יוכלו להיכנס! ואני לא יכול לעזוב אותה בלי עיסוי לב!
החובשת בטלפון אומרת לי לרוץ מהר לפתוח את הדלת ולחזור לעיסוי לב הכי מהר שאני יכול… וזה בדיוק מה שעשיתי. רצתי הכי מהר שהרגליים שלי יכלו לקחת אותי, הפלתי כיסאות בדרך, נכנסתי בקירות וכמעט שברתי מראות. כשחזרתי לאשתי, היא הייתה כחולה יותר מקודם, הבנתי בדיוק ברגע הזה שהעיסוי לב שאני עושה מציל אותה… אם אני עושה עיסוי לב והצבע חוזר לה לפנים, סימן שזה בדיוק מה שאני אמור לעשות. מיותר לציין שעד השניה הזאת, לא הייתי בטוח במאה אחוז שזה עוזר, יכלתי כמובן לטעות בחשיבה שמדובר באירוע לבבי, אני הרי לא מומחה בשום צורה. ההבנה הזאת נתנה לי כוח, העיניים נדלקו לי והבנתי שאולי יש סיכוי שהיא תינצל… היא יכולה לחזור אליי!
מד״א הגיעו… המלאכים שאלוהים שלח הגיעו, הכוונתי אותם בצעקות לחדר השינה. מפה הכל קרה מהר, הפרמדיק חיבר לה דפיברילטור בעודי ממשיך בעיסויי חזה, ״לא לגעת! מכת חשמל״ מכריז הפרמדיק – שוק אחת מקפיץ לה את בית החזה לשמיים ו… כלום. אני חוזר מהר לעיסוי לב כשעוצר אותי הפרדמיק: ״עצור, אני רוצה לראות דופק״, אני מחכה, מסתכל על המוניטור, מחכה לסימן… ״יש דופק״ הפרמדיק אומר… יש דופק.
היא חזרה.
באותו היום אשתי ניצלה מדום לב שנוצר עכב סתימה באחד העורקים… ואני ניצלתי מהצער הכי גדול שבני אדם יכולים לחוות. גם אני קיבלתי את חיי בחזרה.
ובגלגול הזה, אעשה דברים אחרת,
אני יוצא למסע חיים חדש.
נתראה בפוסט הבא, שלכם,
חנן ארי אלקלעי.
